שני עולמות – שתי מטרות שונות
לא פעם עולה השאלה: אם נשימה דרך האף נחשבת לבריאה, רגועה ויעילה כל כך' מדוע שחיינים מקצועיים שואפים אוויר דווקא דרך הפה?
כדי להבין את התשובה, צריך להבין שנשימה בשחייה ונשימה ביוגה משרתות מטרות שונות לחלוטין.
ביוגה, במדיטציה ובתרגולי נשימה, המטרה היא להרגיע את מערכת העצבים, להאט את קצב הלב, להפחית סטרס וליצור שליטה וויסות של הנשימה. לכן רוב התרגולים מתבססים על נשימה איטית, עמוקה ומבוקרת דרך האף. האוויר עובר סינון, חימום ולחלוח טבעיים, והקצב האיטי מסייע להכניס את הגוף למצב של רגיעה ואיזון.
בשחייה, לעומת זאת, הגוף נמצא במאמץ מתמשך. השרירים עובדים בעוצמה, קצב הלב עולה, וצריכת החמצן גדלה משמעותית. כאן המטרה אינה להרגיע את הגוף, אלא לספק לו כמה שיותר חמצן, בזמן הקצר ביותר האפשרי.
חלון נשימה של פחות משניה
במהלך שחיית חתירה, למשל, הראש יוצא מהמים לשבריר שנייה בלבד. לעיתים מדובר בפחות משנייה אחת.
בזמן הקצר הזה השחיין חייב לבצע שאיפה מהירה ועמוקה שתספיק עד למחזור הנשימה הבא. אין זמן לנשימה ארוכה ואיטית כפי שנהוג ביוגה.
לכן, כל מערכת הנשימה בשחייה בנויה סביב יעילות ומהירות.
למה דווקא דרך הפה?
הסיבה הראשונה פשוטה מאוד: הפה מאפשר זרימת אוויר גדולה ומהירה יותר.
פתח הפה רחב משמעותית ממעברי האף, ולכן ניתן להכניס נפח גדול יותר של אוויר בפרק זמן קצר במיוחד. עבור שחיין, כל עשירית שנייה חשובה. ככל שהשאיפה מהירה ויעילה יותר, כך ניתן לחזור מהר יותר למנח השחייה ולהמשיך לשמור על קצב התנועה.
זו גם הסיבה שלעיתים ניתן לראות שחיינים פותחים את הפה בצורה רחבה או משנים מעט את צורתו בזמן השאיפה, כל זאת כדי למקסם את כמות האוויר הנכנסת, תוך שמירה על הראש מחוץ למים למשך הזמן הקצר ביותר.
למה לא לשאוף דרך האף?
מלבד המהירות, קיימת סיבה חשובה נוספת: בזמן שחייה האף נמצא בסביבה מלאה במים. די בכך שטיפה אחת תיכנס לאף בזמן השאיפה כדי לגרום לתגובה מיידית של הגוף. התוצאה עלולה להיות:
- תחושת צריבה באף.
- דמעת.
- שיעול או התעטשות.
- איבוד קצב הנשימה.
- פגיעה ברצף התנועה.
- ולעיתים אף תחושת סטרס או סחרחורת רגעית.
בזמן מאמץ גופני, כל הפרעה לנשימה עלולה לפגוע בביצועים. לכן שאיפה דרך האף פשוט אינה פתרון יעיל עבור רוב השחיינים.
למה השאיפה חייבת להיות כל כך קצרה?
ביבשה אפשר לבחור מתי לנשום וכמה זמן תימשך כל שאיפה.
במים אין את החופש הזה. השחיין מוגבל לרגע קצר שבו הפה נמצא מעל פני המים. בתוך אותו חלון זמן עליו להספיק:
- להכניס נפח גדול של אוויר.
- לשמור על רצף התנועה.
- לא להאט את קצב השחייה.
- ולהחזיר את הראש מיד למים.
הפה מאפשר לבצע את כל אלה בצורה היעילה ביותר.
האם האף בכלל משתתף בנשימה בשחייה?
בהחלט. ברוב סגנונות השחייה, ובעיקר בשחיית חתירה, השחיינים דווקא נושפים דרך האף בזמן שהפנים בתוך המים. הנשיפה הרציפה מסייעת בכמה דרכים:
- מונעת כניסת מים לאף.
- שומרת על זרימת נשימה רציפה.
- מאפשרת שאיפה מהירה ויעילה ברגע שהפה יוצא מעל פני המים.
כלומר, האף ממלא תפקיד חשוב, אך בעיקר בשלב הנשיפה, בעוד שהשאיפה עצמה מתבצעת כמעט תמיד דרך הפה.
לסיכום
הבחירה לשאוף דרך הפה אינה עניין של הרגל, אלא התאמה מושלמת לדרישות הפיזיולוגיות והטכניות של השחייה.
בעוד שיוגה שואפת להאט את קצב הנשימה, להרגיע את הגוף ולשפר את הוויסות העצבי באמצעות נשימה דרך האף, השחייה דורשת את ההפך: שאיפה מהירה, עוצמתית ויעילה, שתאפשר להכניס מקסימום חמצן בפרק הזמן הקצר ביותר.
זו הסיבה שכמעט כל שחיין, החל ממתחילים ועד לשחיינים אולימפיים, ישאף את האוויר דרך הפה וינשוף בעדינות דרך האף בתוך המים. כך מתקבלת נשימה יעילה, רציפה ובטוחה, המאפשרת לשמור על קצב שחייה גבוה ועל ביצועים מיטביים.
